ביקורת ספרים: מועדון שנות ה-80

הספר "לונדון קולינג" מאת משה מורד הוא קפסולה בזמן. אסופת כתבים, תחושות ורצונות שנטמעו בהווייתו של הסופר. הוא היה באחת התקופות המורכבות והמעניינות במוסיקה העולמית, בזמן ובמקום. מערכת לתוך הלילה רצתה "ג'וי דיוויזן" ונחנקה מדמעות הניו-רומנטיקס. היה מעניין.

הספר, או במקרה שלנו היומן הייחודי, הוא חוויה אישית וייחודית. הוא מאגד בתוכו חוויות סובייקטיביות לחלוטין אך בכך מספק לנו זווית מיוחדת, ואף ישראלית, על אחת התקופות המיוחדות בנוף המוסיקה העולמי. תחושת האחד משלנו המשתה תחילה בספר זה- הייתה יכולה להעביר את המקבץ הנתון לעבר תחום עשיית נוסטלגית גנרית ולהישכח מעל דפי ההיסטוריה. אבל זה בדיוק העניין. הספר הזה מתפתח ומפתח את הקורא עצמו.

מורד כותב בחן את תחושותיו, במידה מסוימת שבריריות אך חדות, כלפי גיבורי תרבות של כל מי שגדל על מוסיקת שנות ה-80. מהסטרנגלרס ועד בוי ג'ורג'. הוא מאלץ אותנו לחזור אחורה לתקופה אחרת. תקופה הנראית כה שונה מהמילניום החדש וכל מה שבא עמו. תקופה, שמבין השורות, נתפסת, על כל קשייה וצרותיה, שאולי הכותב אורג אליה ואולי בעולם אחר תוהה על עצמו ברטרוספקטיבה. על חוויותיו בתור כתב ישראלי צעיר בלב הסצנה המוסיקלית בבירה המוסיקלית של אותם ימים. מורד כמו כתב מחונן נותן לקוראים את התחושה כי אתה עמו בחדר. מנהל דיון, ריאיון או פשוט דאחקה עם דמויות עליהן אתה יכולת רק לקרוא במגזינים של התקופה או באם אתה צעיר יותר לשמוע מפי הוריך.

מבחינתי הספר הזה גם מסמל מה היתה המשמעות של בריחה, ואף של מציאה. כפי שאשה לעיתים בורחת מבשורה, אדם בורח מגורלו, וכלב מנסה למצוא בור להחביא את כל עולמו בצורת עצם חדשה- מורד נותן לקורא לברוח לתוך המוסיקה. אך לא מספיק עד אובדן הדעת. אבל לעיתים אובדן דעת זה גם טוב. וכמות האזכורים של אייקוני וקאנוני תרבות של התקופה פשוט מבורך.

מערכת לתוך הלילה נותרה רומנטיקנית בנשמה ונותנת ארבעה כוכבים מתוך חמישה ל"לונדון קולינג" מאת כתבנו לסצנת הפוסט-פאנק משה מורד.