הנתון בכותרת הוא נתון בלתי נתפס. נתון שמוכיח יותר מהכל, עד כמה החיים עצמם הם כלי במשחק הפוליטי של מערכת פוליטית, בהיעדר מילים אחרות, מושחתת וכושלת. הפקרות, קווים לדמותה.
בשבוע שעבר צוינו שש שנים להפסקת האש בין ארגון הטרור חמאס לממשלת ישראל לאחר מבצע צוק איתן ברצועת עזה. שום ציון לכך בדפי הרשתות החברתיות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כך גם ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון המכהן, יו"ר כחול לבן בני גנץ. אחד היחידים שאכן התייחס לשבי חמאס היה שר הפנים, ח"כ אריה דרעי, וגם זה רק לאחר העלאה למודעות של הפרחת בלוני התבערה מהרצועה. דבר אשר אף פעם לא נרגע באמת. דרעי כתב בתחילת השבוע בציוץ בטוויטר: "התפרצות הקורונה בעזה ודרישות ארגון חמאס מישראל מחייבות אותנו לעמוד איתן ולדרוש את שחרור השבויים והנעדרים שלנו בעזה. הומניות תמורת הומניות. די עם ההומניות על חשבון ילדנו".
- דעה: הגנץ צריך ללכת, האיזנקוט צריך להחליט
- דעה: בתקופת החשמונאים היה לנו את חוני המעגל, כעת יש לנו את גנץ הפוקק
- האם אישרו, ומי אישר, ליועץ הניו מדיה של ראש הממשלה שימוש בצ'קלקה?
- דעה: הזמן האבוד, או למה חזרנו?
- ראש הישיבה דיבר על מספר אחד, משרד החינוך נתן מספר אחר ובדרך חשף אמת מדאיגה
בינתיים, הורי הדר גולדין, שמחה ולאה, כתבו ברשת פייסבוק ביום רביעי שעבר כי "ההנהגה ששלחה אותם למבצע, היא אותה הנהגה שמובילה היום את המדינה. אילו רצתה, הייתה יכולה להביא אותם לקבר ישראל עוד לפני ראש השנה. לישראל יש את כל מנופי הלחץ הנדרשים על מנת לאלץ את החמאס להשיב את אורון והדר לישראל – אבל ההנהגה שלנו פשוט לא רוצה. היא פשוט ויתרה עליהם".
"היום, בדיוק שש שנים אחרי שהפקירה אותם, ראש הממשלה מאפשר לשליח הקטארי להכניס עשרות מיליוני דולרים לעזה, פרוטקשן לחמאס, מבלי לדרוש את החיילים. לידו, שר הביטחון, הרמטכ״ל בני גנץ ששלח אותם בפקודה לעזה והפקיר אותם שם, לא מתנה שום סיוע רפואי לעזה בהשבת החיילים. איך אנחנו מאפשרים את הפספוס ההיסטורי הזה? צריך להשיב את הבנים עוד לפני ראש השנה. זה אפשרי" כתבו הורי גולדין.
יו"ר יש עתיד-תל"ם, ח"כ יאיר לפיד, מסר בשנת 2016 כי הבטיח ללאה גולדין "שאנחנו לא שוכחים לרגע את הבנים. המשפחות יודעות שאנחנו איתן. התפקיד שלנו הוא להזכיר ולזכור את הבנים בכל יום, ולהמשיך לחפש דרכים בכל יום כדי לברר מה בדיוק עלה בגורלם". ח"כ משה (בוגי) יעלון, קרוב משפחתו של גולדין, התייחס השנה לאי-החזרת הבנים. חברי היחידות של גולדין ואורון שאול ערכו בתחילת יולי מסדר צבאי מיוחד מול משכן הכנסת. ללא סיקור תקשורתי יוצא דופן. ללא קבלת אחריות מצד מקבלי ההחלטות.
זאת מבלי לדבר על אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. ההנהגה הנוכחית, מתוקף היותה במהות אותה הנהגה של קיץ 2014, אחראית לגורל הלוחמים והאזרחים שהופקרו. היא המפקירה. היא זו שמעדיפה להפקיר את אלו ששלחה, ולהתנחם בספין של נורמליזציה אסטרטגית קרה על פני פיתרון קרוב יותר לאזורינו. הנוסחה של הפקרות הולכת גם במהלכים הטקטיים ולא רק הערכיים. "שלום תמורת 35-F" היא לא נוסחה לשלום, היא נוסחה להשהיה. הנוסחה של ראש הממשלה של "האויב של האויב שלי הוא חברי" עובדת כל עוד האויב נשאר אויב קיים, ולא אויב כנוע. על הנתון הפשוט הזה מסתמך ראש הממשלה. אם בטהרן ישנו מדיניות, ובמהרה, כך גם תשתנה המדיניות "החברית" של חלק לא מבוטל ממדינות המפרץ. כסף וכבוד אולי זה ייתן בטווח הקצר, אך לא כוח. כוח מדומיין, אולי.
שש שנים. שש שנים המדינה הפקירה את בניה. עזבו לרגע את הדמיון של הדיון על טוהר מידות לחלוקה של ימין ושמאל. של טוהר מידות לשופטים לימין ושמאל. הנתון הנוכחי הוא יבש. הוא קבוע. הוא חקוק לדיראון עולם בספר דברי הימים של כהונת נתניהו. שש שנים הוא הפקיר, כראש המערכת, את הבנים שהוא שלח להילחם. שש שנים מאז, ומי זוכר? ולקראת מה אנו צועדים? עוד רון ארד? עוד קרב סולטן יעקב?
