למרות הניצחון המשתמע בבחירות 2019 סבב ב', אריה הלבר לא מבין את צעדי שתי המפלגות הגדולות במשחק הפוליטי. מי ידע כי ניצחון יהיה מורגש בשקט מופתי מצד המנצח והפסד יהיה מורגש בניפוחי חזה מצד המפסיד?
כשיצאנו לבחור לפני שבוע התחושה הייתה מעורבת. מצד אחד הרגשה מתקתקה שמתקיים מאמץ מתמשך של אנשים וגופים פוליטיים להביא לשינוי המיוחל. מצד אחר, הייתה הערכה של חזון מלחמת גוג ומגוג כי מערכות עליהן עמל רה"מ סביב לו יהיו כה אגרסיביות ויעילות עד שימור הקיים. יממה מאוחר יותר, התשובה לפרדיגמה הייתה כבר ידועה.
- דעה: הגנץ צריך ללכת, האיזנקוט צריך להחליט
- דעה: בתקופת החשמונאים היה לנו את חוני המעגל, כעת יש לנו את גנץ הפוקק
- האם אישרו, ומי אישר, ליועץ הניו מדיה של ראש הממשלה שימוש בצ'קלקה?
- דעה: הזמן האבוד, או למה חזרנו?
- ראש הישיבה דיבר על מספר אחד, משרד החינוך נתן מספר אחר ובדרך חשף אמת מדאיגה
נוצרה אפשרות לשינוי פוליטי בישראל. מפלגת כחול-לבן יצאה מבחירות כשידה על העליונה. אפילו עם עליית הליכוד לכדי 32 מנדטים על חשבון יהדות התורה- כחול-לבן מובילה עדיין במנדט. היא זכתה ברוב המנדטים במטרה מפורשת לשינוי השלטון הקיים. כל הכרזה כזו או אחרת מצד מפלגת השלטון לממשלת אחדות בשעה שהיא עדיין סוחבת את הקואליציה הקודמת אינה שינוי מבורך אלא שימור הישן הנתעב.
מרגע זה ואילך, אנו עדים לקושי שבהפנמה של המציאות החדשה ע"י שני הצדדים- מפלגת כחול-לבן מתנהלת בזהירות יתרה, בוחנת שבע פעמים קודם שהיא מתקדמת ולו בצעד אחד. במקביל, מפלגת הליכוד ממשיכה להתנהל כאילו מפתחות השלטון עדיין בצורה מוחלטת בידיה. ע"פ שחקניה אחיזתה רק גברה. ניתן לראות זאת רק בדיווחו התמוה של הכתב הפוליטי של כאן11 מיכאל שמש. הכתב זעק "גנץ הסכים להיות שני". אך אמר חרישית שמקורו אך ורק במפלגת השלטון.
נדמה כי יעבור עוד זמן עד אשר תחלחל התובנה שאנו עומדים בפני שינוי. שינוי בתבנית המחשבה המסורתית: הליכוד הפסיק להיות המפלגה של העם. הפסיק להיות הגורם הפוליטי המוביל. מכאן, בהיעדר שינוי במפלגה, ההתגלגלות למטה רק תואץ.
