הסרט "החוחית", המבוסס על ספר בעל אותו שם פרי עטה של דונה טארט, הוא יצירה ספרותית בעולם הקולנוע. מהבחינה הזו, הוא מרגיש קצת לא שייך בסצנת הקולנוע הנוכחית. מנגד, סרטו של הבמאי ג'ון קראולי הוא יצירה המתרפקת על סגנון סרטים מבוססי הרומאנים בני המאה ה-19. בכך הוא מוכיח את רוח הספר, ואת רוחות הביקורת עליו.
"החוחית" בימינו היא יצירה נועזת. לעיתים אף יותר מהספר. הסגנון המאופק והתחום של הסרט לכל אורכו נוגע ליצירות הקשורות לספרים כמו "אוליבר טוויסט". כמעין ניסיון לשקף את התקופה. בכך, נדמה כי אמירתו של הבמאי ברורה: הסיפור פרי מוחה של טארט הוא כמו סיפוריו בשעתו של צ'רלס דיקנס. אבל זהו בדיוק העניין, שלא.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
עלילתו של הסרט באמת מעניינת ולירית. אך האם היא משקפת את התחושה של התקופה? לא בהכרח. לכל אורכו של הסרט הרגשתי מעין מתיקות כזו לגבי הסרט הנתון. סרט שבהחלט מסמל יותר מכל סיפור של נפילה מחוגי החברה של האליטה אל-תוך מפתן התחתית ואל עבר חיים נורמטיביים. באשר לסרט? הסרט מספק לנו רגעים של מחנק רגשי, כאב ושמחה.
רוב השחקנים בסרט משחקים טוב מאוד. ציון לשבח ניתן לשני שחקנים אשר מגלמים את אותה דמות: פ'ין וולפהארד ואניירין ברנרד. ברנרד ממשיך את שרשרת המשחק הטוב, למרות המבטא המעט דומה לבוראט, שהמשיך מאז דנקירק. ובהתאם, וולפהארד מראה כי הוא יכול לגלם תפקידים קשוחים ללא קשר ל"דברים מוזרים". ניקול קידמן מצליחה ליצור פה דמות מלאה, למרות הקושי בדמות, באיפוק ובהכלה. בעצם נדמה כי כל דמויות המשנה בסרט מצליחות להעביר הרבה מעבר למה שייעדו אותן. אך האנסמבל התומך לא מצליח להציל את הסרט.
דמותו הצעירה של הפרוטגוניסט, בגילומו מלא החן הביישני של אוקס פגלי ("מעשה פלאים"), ודמותה של אהובתו, בגילומה של איימי לורנס ("טירת חול"), מצליחות לחבר את הצופים אליהן בצורה מופתית. מה שלא ניתן להגיד על הכימיה בקשרים הרומנטיים בסרט בין הדמויות המבוגרות. משהו שם פשוט לא עובד. המשחק של כל שחקן של הדמויות הראשיות טוב לחוד, אך בתוך מכלול הסצנות פשוט משהו לא מועבר. לא משנה מה הראתה הסצנה, אנסל אלגורט לא מצליח לרכב על הצלחתו מ"בייבי דרייבר". אשלי קאמינגס וווילה פיצג'רלד לא מצליחות להעביר משהו ייחודי או דבר שמרגיש אוטנטי מבעד להבלחות של רגעים מאומצים. בניגוד לקידמן, אשר מצליחה להבליט ולעגל דמות שבמבט ראשון נראית שטחית לחלוטין, נדמה כי המשחק המאופק של שלושת השחקנים הצעירים מנסה לשטח דמויות עגולות.
מערכת לתוך הלילה זוכרת ונותנת שלושה מתוך חמישה כוכבים ל"חוחית" של ג'ון קראולי.
