הקצב, המשחק המפתיע, האווירה- כל אלה הופכים את פאטי-קייקס להפתעת השנה בנוגע לסרטים מהנים. לא, הוא לא סרט השנה. אבל הוא בהחלט הפתעת השנה- ובצדק.
הסרט פאטי-קייקס, בבימויו וכתיבתו של ג'רמי ג'ספר, לא מחדש בשום דבר. הוא סרט פיל-גוד שפוגע בכל הנקודות הנכונות. לא סתם הוא נכנס כסרט אנונימי, עם שחקנים יחסית אנונימיים, בפסטיבל סאנדאנס ויצא כאחד מהסרטים הכי מדוברים. הפסקול קצבי. האווירה מראה את אמריקה ומציגה דמויות עדכניות- ג'רי ממוצא מזרח-תיכוני, פטי לבנה- באמריקה עכשווית שמנסות להגיע לחלום האמריקאי דרך מוזיקת היפ-הופ. עלילת הסרט מתחקה אחר פטרישיה דומברוסקי , המכונה קילה-פי או פאטי קייקס או וויט טריש, אותה משחקת הגילוי דניאל מקדונלד במסעה לתהילה דרך ראפ (בו היא מוצלחת) בעירה המוזנחת ניו-ג'רזי. אותה מלווים במסעה המוסיקלי ג'רי, בחור שרוצה להיות זמר מפורסם; באסטרד, בחור אקצנטרי מוזר שמפיק להם את הביטים וסבתה של פאטי, ננה, שנותנת לה תמיכה מוראלית. האנטגוניסט בסרט הם בעיקר החיים עצמם ואמה של פאטי, זמרת וואן-היט וונדר ממורמרת שימי הזוהר שלה מאחוריה- אותה משחקת בצורה מופלאה ברידג'ט אוורט. האמת, כמעט כל השחקנים פה משחקים בצורה משכנעת. מה שגורם לסרט להיראות עוד יותר טוב. הסרט הוא סרט חוויתי וכיפי. במידה מסוימת הוא דומה לסרט "שמונה-מייל" בו משחק הראפר אמינם אך בסכום ההפקה הזעום של אך ורק מיליון דולר הוא מספק את הסחורה ומעבר. הפסקול המקורי של הסרט הוא מוסיקה שללא קשר הייתי יכול לשמוע בשגרה, גם אם לא הייתי רואה את הסרט. בניגוד לסרט של אמינם, שאמור לייצג את סיפורו של הראפר- הסיפור של פאטי, בחורה לבנה שמנה שיודעת לעשות ראפ, הוא בדוי אך בשל ייחודו עדיין מספק לנו חוויה אחרת. אתה מיד נקשר לדמות הראשית- לא רק בשל קשייה כענייה אלא בשל היותה שמנה וניסיונה להשתלב בתעשייה ששמה דגש גדול ביותר על הגדרות קבועות מראש של יופי וכישרון. כך שאתה כצופה מרגיש אמפתיה רבה במהלך הסרט לדמות הראשית ולמאבקיה. מערכת "לתוך הלילה" נותנת לפאטי קייקס ארבעה כוכבים מתוך חמישה.
