הסרט "הג'נטלמן והאקדח" בכיכובו של רוברט רדפורד לא סרט מושלם. ממש לא. אבל הוא הומאז' יפה ומרגש לשירת הברבור של מי שהיה אחד האייקונים הגדולים ביותר של הוליווד. ספוילרים בהמשך.
הסרט, המבוסס במידה מסוימת על סיפור אמיתי, מגולל את מעלליו האחרונים של שודד בנקים בשם פורסט טאקר- בגילומו המדהים של האגדה ההוליוודית רדפורד. רדפורד בסרט זה מתחשבן גם עם עברו. בעצם אפשר להחשיב את כל הסרט כמעין שיר פרידה למי שהיה, בנה והגדיר את הקולנוע המודרני בהרבה מובנים. הסרט, מצדו, לא מותיר תחושה אחרת חוץ ממעין שלווה, סוג אפילו של נירוונה. הקצב מתחיל באיטיות דטרמיניסטית ומסתיים בה. וביניהם הכל. ומה שבין הנקודות הללו. זהב. אנחנו למדים על הדמות לאט-לאט, כבניה מחושבת היטב שפשוט נותנת לנו להרגיש בנוח עם דמותו של רדפורד ועם דמותו של השוטר הרודף אחריו, אותה מגלם באיפוק קייסי אפלק ("מנצ'סטר על הים"). בכלל את הסרט מעטרים מספר לא מבוטל של כוכבים מהגוורדיה הישנה ועד שחקנים צעירים יותר כמו קייסי אפלק ואליזבת' מוס ("סיפורה של שפחה"). בכל זאת, לא כל יום נפרדים באקרנים מעשיית אדם כמו רדפורד. במהלך הסרט יש קטע נוארי שאפילו גורם לך להרגיש תחושה מיוחדת. מעין השלמה מהולה בעצב. הרגשה כי לא יחזור ולא יהיה מה שהיה מבחינת הזמן. הסבטקסט מורגש. חובט בך בעוצמה לקראת הסוף. לכולם הוא מגיע ולכן צריך פשוט למצוא משהו וליהנות ממנו עד כמה שאפשר כי פשוט לדרך יש סוף. העיקר היא הדרך, ולא המטרה. כפי שנכתב ברגע מכונן גם בטריילר של הסרט וגם בתסריט: "זה לא עניין של להתפרנס על מנת לקיים את החיים, זה פשוט בשביל לחיות". אני מאמין שזה המסר שרדפורד רצה. האמת, אני מאמין שזה מה שהוא רצה להעביר לצופיו האדוקים יותר או פחות. אהבתי את המשחק. אהבתי את החוויות. אהבתי הכל- הטוב והרע ותמיד יצאתי לחופשי בדרכי שלי. כך אני רוצה שיזכרו אותי. בריאיון באוקטובר שנה שעברה עבור טקס פרסי גלובוס הזהב ה-75 רדפורד אמר על הדמות אותה גילם: "אהבתי את הרעיון שזו היתה דרכו (של פורסט טאקר- א"ו) לחיות".
אם נתסכל על הסרט מבחינה קולנועית, הביום טוב, אך לוקה בחסר. האנסמבל של השחקנים מגוון, עשיר ומהפנט. כל אדם מעל גיל 20 כנראה ימצא שחקן מוכר בסרט. אבל משהו כאן חסר. משהו נוסף. העלילה עצמה היא רגע בזמן ולכן גם מתנהלת ככזו. אפילו הנופח הרומנטי בין דמותו של טאקר לדמותה של ג'ואל , בגילומה של אייקון הקולנוע סיסי ספייסק, נותן לנו עוד דרך להתחבר רגשית עם טאקר. אך הסיפור הפואטי, של פושע שחוזר על הפשע שוב ושוב פשוט כי זה מה שהוא אוהב (ועוד לאחר מספר מרובה של מעצרים ובריחות), והשחקנים המוכשרים אחד-אחד לא אומר שאפשר להימנע מעבודה. משהו חורק בסרטו של הבמאי דיוויד לווארי, שגם כתב את התסריט. מה שלווארי הביא בתסריט, הוא מחסיר בבימוי. לכל אורך הסרט יש הרגשה לפחות מבחינת השחקנים המבוגרים שלווארי פשוט לא הדריך אותם אלא נתן להם ליברליות. מוחלטת. ללא הבחנה. והם פשוט הלכו למקום המסוים והרגיל שלהם מבחינת המשחק. כל אחד בדרכו. שלא לדבר על הצילום שהיה נקי אך לא בהכרח חלק.
בד בבד, אפשר לראות כי הסרט הוא פרידה כואבת מאב רוחני וגם, לצערי, נתפס ככזה. הסרט טוב, אך לדעתי היה יכול להיות טוב בהרבה. אני מאמין שנתגעגע לרדפורד. הוא היה מדור הנפילים. בונה הדרך לאחרים שבאו בעקבותיו. העיקר הדרך.
מערכת לתוך הלילה נותנת ארבעה כוכבים מתוך חמישה לג'נטלמן שתמיד לקח לנו כסף, אך תמיד בנימוס ובסופו של דבר עם ערך מוסף.
