הסרט "היה היה זמנים בהוליווד" הוא חלומו של כל פנאטי לעניין. הוא סרט טוב שמאגד הרבה מאוד דמויות אייקוניות בתרבות הפופולרית של סוף שנות השישים-תחילת השבעים של אמריקה ההוליוודית. כלומר של שעת הדמדומים של תרבות הכוכבים הכל-מוצלחים. אך מדוע יש הרגשה כי משהו לא מסתדר? ספוילרים, אנא ראו הוזהרתם.
הסרט החדש של הבמאי קוונטין טרנטינו הוא התבוננות עצמית. נקודה. הסרט עוסק במה שהעסיק את טרנטינו לכל אורך הקריירה הקולנועית- התרבות הפופולארית ושבירתה. הסרט עצמו, מהסט התקופתי ועד הליהוק המקסים, מהפנט. במיוחד קלעו בול לתפקידם הברומנס של הסרט- ליאונרדו דיקפריו כשחקן לקראת סוף זוהרו בטופ ובראט פיט בתור הכפיל של אותו שחקן. פיט במיוחד קלע בול לדמות המבוססת על אושייה אמיתית ומוחשית בפולקלור ההוליוודי: הפעלולן קלינט בוט'. המניירות, התזוזה והחשיבה- הכל.
ולמרות שכל ההיבטים הטכניים והא-טכניים מתוקתקים על הדקה. עדיין, משהו חורק. זה אולי הנישיות של עלילת הסרט. אולי העובדה כי רבים כבר לא מכירים את סיפורה של שרון טייט. אולי העובדה כי הסרט פשוט לעיתים מבליח ושואב אותך פנימה אך לרוב מרגיש כי יורק אותך החוצה וחוסם אותך מפני הישאבות אליו. אולי כמות "ביצי ההפתעה" רוויה. אי אפשר לדעת את הסיבה. מה שכן ניתן להרגיש זה שרבים מהצופים בעולם לא התאכזבו נוכח ההייפ.
מנגד, אני אכן מרגיש שזהו הסרט הטוב ביותר של טרנטינו. אם גם העדין ביותר שלו. אין פה חרבות מעופפות, לא מסורים ולא אוזניים חתוכות. רק אולי כלבה נושכת אשכים ושרפה. הרבה שרפה. הסיום אף הוא לא מתאים.
מגזין לתוך הלילה שומע מאמאס אנד דה פאפאס ומעניק ארבעה כוכבים מתוך חמישה ל"היה היה זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו.