העוצמה הכלכלית של ישראל לא מובטחת. לאור המשברים העולים כגלים מול חופי העולם, על הציבור לתהות האם ראש הממשלה יכול לצלוח את המשבר מבלי לרסק את הכלכלה הישראלית. קפיצת בנג'י כלכלית, קווים לדמותה.
ישראל מתהדרת ב"עוצמה כלכלית". עוצמה בעלת שם בעולם. אפילו מנהיגיה מברברים לעצמם "הריביות הנמוכות שמדינת ישראל נדרשת לשלם בעבור ההלוואות שהיא לוקחת". ראשון לאותם דברי הדר ז'בוטינסקאים הוא נהג האוטובוס שנקרא ישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו שבשלטון מזה עשור. יותר מכל נהג אחר לפניו. אבל לא רק בותק אנחנו עוסקים.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
הנהג טוען שישראל היא מעצמה כלכלית. שהגלגלים חדישים, שההילוכים חדישים והכל עובד. שישראל היא מעצמת הייטק. ככזו, היא חסינה כלכלית בפני סינדרום הקורונה. במנוע האוטובוס, אשר מונעות ממנו להתרסק, מונח ע"פ הנהג המדופלם סוד כמוס. "המנוע הכלכלי" המצוין ש"נבנה" כאן בעשור האחרון בו "יושב" הנהג על ההגה נבנה כאשר כל הפרמטרים הכלכליים הם "הטובים ביותר מעולם".
הבעיה טמונה שהנהג לא יכול, או לא יודע, לגבות את הקילומטרג' במספרים. הצמיחה לנפש בישראל בעשור האחרון היא הנמוכה ביותר ב-OECD. הצמיחה השנתית הממוצעת של המשק בעשור האחרון, כשההגה בידי אותו נהג, הייתה 3.3 אחוזים. הצמיחה השנתית של המשק באותן שנים "הרות אסון" של 92 עד 96 שהנהג היה בשם יצחק רבין היתה 7.2, 8.3, 7, 6.6 ו-5.1 אחוזים בהתאמה. וזה מבלי להסתכל על הריאיון במעריב של בייגה שוחט. במהלך כהונתו הראשונה של הנהג הנוכחי, ירדה הצמיחה ל-4.1, 4.2 ו-3.5 אחוזים. היה פנצ'ר, אבל עוד אפשר היה לנסוע. הנהג הוחלף באחר בשם אהוד ברק. שם זינקה הצמיחה לשיא של 8.9 אחוזים. ממש כאילו קנו מישלן ושימנו את הכל.
בשנת 2000, כשהאוטובוס כבר היה ותיק, והנהג אהוד ברק, התוצר עלה בכמעט תשעה אחוזים. הגרעון היה 0.5 אחוזים והאינפלציה הייתה נמוכה מאוד. נתונים שעדיפים בהרבה על הערכים הקיימים היום, מי כמונו יודע.
יוקר מחיה, מספר מועט של מיטות בבתי חולים לנפש, כל אלה לא מפריעים לנהג הנוכחי, אחרי שחזר מהשתלמות, להביא את האוטובוס שלנו למקום האחרון ברשומות האוטובוסים. 1.7 מיטות לנפש. הצהרות כנראה זה לא מה שיציל את הנוסעים, אלא מעשים. בגרמניה, לשם ההשוואה, מספר המיטות לאלף נפשות עומד על שישה. ביפן שמונה. בזמנו של ברק עוד עמד על 2.7 מיטות. בזאת לא נגמרת הרשימה, ע"פ הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הגרעון בסחר הסחורות של ישראל בחודש יוני הסתכם ב-6.1 מיליארד שקל. זאת על רקע ירידה של 16.5% בחישוב שנתי בייצוא הענף הטכנולוגי של ייצור מחשבים, מכשור אלקטרוני ואופטי , רכיבים ומעגלים אלקטרוניים.
אז מה משתמע? מחדל, רבותיי וגבירותיי. הזנחה. הזנחה פושעת. הנהג מזה עשור אוחז בהגה, והוא לא החליף, שימן, טיפל ברכב. הרכב נוסע, אך באיזה מחיר? לסביבה? לנוסעים? כולנו מבינים שההזנחה היא החטא הראשוני. לא התאונה שתקרה, קרתה ותקרה שוב, אם לא יחליפו את הנהג. ההתרסקות מובטחת.
האמונה כי תעשיית ההייטק תצליח לחולל נס. להסיט את האוטובוס מהמצוק, אינה ריאלית. המציאות הכאוטית שמכתיבה מגיפת הקורונה, מביאה בהכרח לצמצום הרצון לחדש. לצמצום ומחיקת הרצון להשקיע. כי ככה זה. לנוסעים נשבר לתקן את הרכב אחרי הנהג. אז הרכב מאט. והנוסעים יורדים מהאוטובוס. כל אלו, מביאות למסקנה פשוטה: הנהג פשוט לא יודע לנהוג. הוא כנראה אפילו לא עבר טסט. העניין הוא האם הנוסעים יתפקחו בזמן, או לא.
