הספר "לונדון קולינג" מאת משה מורד הוא קפסולה בזמן. אסופת כתבים, תחושות ורצונות שנטמעו בהווייתו של הסופר. הוא היה באחת התקופות המורכבות והמעניינות במוסיקה העולמית, בזמן ובמקום. מערכת לתוך הלילה רצתה "ג'וי דיוויזן" ונחנקה מדמעות הניו-רומנטיקס. היה מעניין.
הספר, או במקרה שלנו היומן הייחודי, הוא חוויה אישית וייחודית. הוא מאגד בתוכו חוויות סובייקטיביות לחלוטין אך בכך מספק לנו זווית מיוחדת, ואף ישראלית, על אחת התקופות המיוחדות בנוף המוסיקה העולמי. תחושת האחד משלנו המשתה תחילה בספר זה- הייתה יכולה להעביר את המקבץ הנתון לעבר תחום עשיית נוסטלגית גנרית ולהישכח מעל דפי ההיסטוריה. אבל זה בדיוק העניין. הספר הזה מתפתח ומפתח את הקורא עצמו.
- המלחמה שלנו, הפחד שלהם: גוף ניתור דיסאינפורמציה טאיוואני טוען כי נעשה שימוש בסרטונים ובתמונות מהלחימה בעזה במסגרת מבצעי השפעה על הציבור המקומי
- תוך מעקב רעידות האדמה בסנטוריני ובאיים הקיקלידיים, לפני שבועיים פורסמה לכל ראשי המחלקות בבית החולים רמב"ם רשימה עם דגשים למקרה של צונאמי מתקרב
- ממתין להכרעה: ממצאי חקירת נציבות שירות המדינה של תקיפת העיתונאי על ידי רמ"ט שר התקשורת הועברו אמש לבחינת אגף המשמעת בשירות
- פריצה בחומת המבצר: הפתקים המועברים לידי ראש הממשלה במסגרת משפטו הפלילי לא נשמרים, ותוכנם לא מאוכסן
- מעל 5 מיליון ב-16 חודשים: עלויות משכורות יועצי ראש הממשלה מטעם משרדו נחשפות
מורד כותב בחן את תחושותיו, במידה מסוימת שבריריות אך חדות, כלפי גיבורי תרבות של כל מי שגדל על מוסיקת שנות ה-80. מהסטרנגלרס ועד בוי ג'ורג'. הוא מאלץ אותנו לחזור אחורה לתקופה אחרת. תקופה הנראית כה שונה מהמילניום החדש וכל מה שבא עמו. תקופה, שמבין השורות, נתפסת, על כל קשייה וצרותיה, שאולי הכותב אורג אליה ואולי בעולם אחר תוהה על עצמו ברטרוספקטיבה. על חוויותיו בתור כתב ישראלי צעיר בלב הסצנה המוסיקלית בבירה המוסיקלית של אותם ימים. מורד כמו כתב מחונן נותן לקוראים את התחושה כי אתה עמו בחדר. מנהל דיון, ריאיון או פשוט דאחקה עם דמויות עליהן אתה יכולת רק לקרוא במגזינים של התקופה או באם אתה צעיר יותר לשמוע מפי הוריך.
מבחינתי הספר הזה גם מסמל מה היתה המשמעות של בריחה, ואף של מציאה. כפי שאשה לעיתים בורחת מבשורה, אדם בורח מגורלו, וכלב מנסה למצוא בור להחביא את כל עולמו בצורת עצם חדשה- מורד נותן לקורא לברוח לתוך המוסיקה. אך לא מספיק עד אובדן הדעת. אבל לעיתים אובדן דעת זה גם טוב. וכמות האזכורים של אייקוני וקאנוני תרבות של התקופה פשוט מבורך.
מערכת לתוך הלילה נותרה רומנטיקנית בנשמה ונותנת ארבעה כוכבים מתוך חמישה ל"לונדון קולינג" מאת כתבנו לסצנת הפוסט-פאנק משה מורד.
