עם הרבה פוטנציאל, מיקום מפוצץ, רעיון חמוד והרבה אהבה למאכל הממכר הלוא הוא הבאן האסייתי- מסעדת "דה באן" ברחוב הלל הזקן 18 היתה יכולה להיות הדבר החם הבא בת"א. אבל משהו השתבש בדרך.
אני אוהב אוכל טיוואני ויפני. שני המטבחים הקולינריים הגדולים שלי. התאהבתי בהם מהרגע הראשון. מהחוויה הראשונה של "וואו" בטיול שלי אחרי הצבא. מהבאנים העצומים בשווקי הלילה של טאיפיי שנמכרים בפרוטות ומלאים בכל טוב. ועד אויישי ראמן האגדי באוסקה, שנתן לי תחושה של בית שמח. על כל הטוב הזה לא יכולתי לחלום בחלומותיי הקולינריים המלאים ביותר. וכן, אני גם אהבתי את הסטינקי-טופו בטאיפיי. למרות-הריח. וזה היה חתיכת ריח… חלק יגדירו זאת כאותנטיות, וחלק יגדירו זאת כפשוט סירחון בל יתואר.
באנים מופלאים. קרדיט: מערכת "לתוך הלילה"
כמו שכתבתי בעבר, ממסעי ביפן למסעי בארץ. חיפושיי הבלתי-נדלים לראמן הטעים בישראל. ב"דה באן" חשבתי שאמצא שילוב מנצח. מסורת סינית ויפנית ביחד. טירוף. אך לצערי התאכזבתי. המקום אכן מעוצב בסגנון דיינר יפני – מצומצם ואלגנטי. אך יש שוני תהומי בינו לבין המקור: הזמנו באן שרימפס ואת מנת הראמן הטיפוסית של המקום. ופה נעוצה אכזבה ופליאה. פליאה לגבי הבאן ואכזבה לגבי הראמן. ראמן עושים באהבה או לא עושים בכלל(והראמן הזה היה עדיף אם לא היו עושים בכלל…). מבחינת המרכיבים והנפח הוא ראמן טיפוסי, אפילו ליפן, אך הוא לא מספק את התמורה למחיר. אין שאלה בכלל. הוא מרגיש יותר כמו מרק מיסו דחוס בציר דגים מאשר הראמן השמנוני, הממלא והכיפי שלמדנו לאהוב. מנגד, מנת הבאן היא טובה, טעימה ונותנת למקום את שמו בצדק. נכון, זה לא כמו בטיוואן, אך מצד שני אף באן ישראלי שאנחנו חווינו לא באמת ברמה של המזרח. הבאן, עם הבצק הנמס שלו והמילוי הפריך-חמקמק באמת נתן את אחת החוויות הקולינריות המזרחיות הטובות ביותר שטעמתי בישראל. מתחרה ראוי בבאן בדייגו-סאן.
היה עדיף בלי. הראמן של דה באן. קרדיט: מערכת לתוך הלילה
אבל שוב, אולי היה עדיף שדה באן פשוט יעבדו וישכללו את מנות הפתיחה ואת הבאנים שלהם ויפסיקו להתעסק בתחום הראמן- כי כל תחום כזה הוא אומנות קולינרית. קשה. קשה להצלי באמת בשני תחומים קולינריים שונים ומגוונים כל כך במכה אחת.
מערכת לתוך הלילה נותנת שלושה כוכבים מתוך חמישה למסעדת "דה באן".
