ריאיון מיוחד של מגזין לתוך הלילה עם אבי מרקדו-אטדגי, אחד מיוצרי הסרט "הייתם חייבים להיות שם" של כאן דוקו, על שואה, זיכרון, תקומה וניצחון הרוח. היה מעניין.
"אנחנו לא מנסים לרמוז שהשואה הייתה מצחיקה. ממש לא. אנשים השתמשו בהומור כדי להחזיק ולהציל את עצמם [מהתופת]…זה מנגנון הגנה של המוח שלנו. חלק מעשיית הסרט, להכניס את הנושא לשיח". הסרט, "הייתם צריכים להיות שם" שבוים ע"י ירון ניסקי ואבי מרקדו-אטדגי, עוסק במשהו שלא חשבו עליו עד עכשיו בהקשר של זיכרון השואה. בכאן דוקו אף כתבו כי זהו סרט השואה הראשון שבו מתראיינים ניצולי שואה על נושא ההומור במהלך השואה כנושא מרכזי. כעת, מרקדו-אטדגי "התיישב" לשיחה בימי קורונה על הסרט עם מגזין לתוך הלילה.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
"כמו בסרט הקודם שעשיתי, 'לנקום ברשע', גם הסרט הזה עוסק במשהו שונה בנוגע לתודעת השואה. כאשר בתודעת השואה מתייחסים (בצדק)בעיקר לזוועות, באירוע כל כך גדול, ובמרחק של 70 שנה, הסרט מנסה להתמקד ברגעים דברים אנושיים. לחבר את העתיד. אני חושב על זה שהילדים שלי כנראה לא יפגשו ניצול שואה. בעוד עשר-15 שנה לא יוכלו לפגוש אותם וזו בעיה" אמר מרקדו-אטדגי, והוסיף: "מבחינתי לעשות הכל כדי לשמר את זיכרון השואה, האירוע המונומנטי הזה, הוא כל כך בלתי נתפס, אז דווקא דרך רגעים שכל אדם יכול להזדהות איתם, אולי זה עוזר לתווך ולמשוך אנשים להתעניין בנושא".
בסרט, המראיין, ובמידה רבה האדם שדרך ראייתו הצופים צועדים בנושא הרגיש, הוא הקומיקאי טל פרידמן. "כבר בהתחלה החלטנו שנצטרך קומיקאי שידבר עם הניצולים ויתווך את הסיפורים וירון הכיר את טל המון שנים. ברגע שפגשנו את טל, הוא נדלק על הרעיון" אמר מרקדו-אטדגי. במידה רבה רואים במהלך הסרט את הקרבה של פרידמן לנושא. זה בוער בו. במהלך הסרט מתגלה שסבו של פרידמן "שהתחבא עם משפחתו בכפר קטן בדרום צרפת, לקח איתו ספר בדיחות ביידיש כשברח מהגרמנים וכל ערב היה מספר לילדים בדיחות בעליית הגג".
מרקדו-אטדגי הוא לא טירון של סרטים בנושא השואה. סרטו הקודם, "לנקום ברשע" (נשיונל ג'יאוגראפיק), עסק במחתרת בראשות אבא קובנר באירופה למטרה אחת: לנקום את הירצחם של שישה מיליון יהודים בהרעלת שישה מיליון גרמנים. עין עבור עין. חוק חמורבי, הגרסה המודרנית. מבחינת מרקדו-אטדגי, הרעיון לסרט הנוכחי התחיל בכלל בקודם. "ביליתי שעות עם הניצולים, וגיליתי שהרבה מהם משתמשים בהומור כדי לספר על הזוועות וגם זוכרים הרבה רגעים שבזמנו גרמו להם לצחוק ולהפעיל הומור.. התחלתי קצת לחקור את העניין" הוסיף. מבחינת מרקדו-אטדגי, המסמך המכונן היה ספרה של ד"ר חיה אוסטרובר "ללא הומור היינו מתאבדים- ההומור כמנגנון הגנה בשואה". בספר מסבירה אוסטרובר איך הומור זה מנגנון הגנה. מבחינת מרקדו הספר והמפגש עם הסופרת הבהיר לו ש"הומור זה משהו מאוד בסיסי ומאוד אנושי".
"כל סיפור בשואה הוא סרט, או ספר. כל אחד עבר עליו דברים שקשה לתאר. כל הדברים הכי מוחלטים מתרכזים באירוע אחד ולכן כל סיפור חשוב. למה אני מתעסק בזה? תמיד דברים שאני מלמד וחוקר. דווקא מתוך כל זה, נמשכתי לסיפורים האלו שלא נמצאים באור הזרקורים. זה לא משהו שהתכוונתי" קבע מרקדו-אטדגי, והסביר: "הומור הוא טאבו גדול בהקשר לשואה. יש כעסים גדולים על שימוש בדבר הזה, אבל הניצולים משתמשים בהומור כשמספרים על מה שקרה. על הדברים הנוראיים ביותר".
אחד הרגעים הקשים לשמיעה וצפייה בסרט מבחינת מרקדו-אטדגי הוא רגע בו דוויד לייטנר, ניצול בן 90, מתאר רגע בזמן בו הוא וקבוצת בני 14 משמחים רבבות המחכים לתאי הגזים (בלי שהם ידעו מה הגורל שמצפה להם). "אנשים חייכו אליהם. תפיסה של בן 14 שעדיף לתת רגעים אחרונים שיחייכו- היא מדהימה בעיני" אמר מרקדו והסביר: "אם בני אדם יכלו לחייך באושוויץ, אז כנראה ניתן להתגבר על הכל. זה משהו יפה באנושות שלנו. גם יש בזה משהו מאוד יהודי, וההומור היהודי הוא חלק חשוב וייחודי".
תיאור אחר, שדווקא לא הוכנס לסרט, היה הפגזת הצבא האדום באושוויץ. "הגרמנים נכנסו לבונקרים, והיהודים לא. 'מה יכולנו לעשות? סיפרנו בדיחות, שירים, צחקנו' אמרו לי. זה בדיוק העניין" גילה מרקדו-אטדגי. אתה יכול להבין כמה בכל הצחוק באמצע התופת, הבחירה בפרידמן הייתה כיד הגורל. הצופה ממש יכול להרגיש כי מהלך הסרט זו התבוננות פנימית, אודיסאה בזמן ובמרחב, עבור הקומיקאי הישראלי. "היינו מודעים. מתוך הסיפור האישי, מתוך הסיפור של אביו במהלך מלחמת ששת הימים של אני באף מלא בחרא. הם ישבו במשך שעה ודיברו. גם לדבר על העובדה שמשתמשים בהומור גם בזמנים קשים אחרי השואה. רצינו לדבר גם על הצורך, והוא יוצר קומיקאי גם ברגעים האלה. אם היית מצחיק באושוויץ, אתה תישאר מצחיק. החיבור לישראליות קרה תוך כדי העשייה".
"אין הפקה שהיא לא מסע. היה מסע מאתגר, ולא רק בגלל התוכן. גם בגלל עניין הקורונה. המון אנשים טובים עשו המון טוב כדי להוציא את הסרט בצורה הזו. קצת מזל, ולמצוא תחקיר נכון".
דווקא עכשיו, אולי אפילו דווקא היום. הסרט של תופת, אובדן, הומור, שואה, תקומה- הסרט בבימוים של ירון ניסקי ואבי מרקדו-אטדגי הוא הסרט שחובה לראות. אנחנו לפחות ממליצים. לצפייה בסרט, שכבר נצפה מעל 71 אלף צפיות ביוטוב, כאן.
