בהפגנות השבוע בכיכר גורן בפתח תקווה היו מפגינים משני צדדי המתרס. בעוד אחדים קראו לאחדות, ביניהם הפעיל החברתי אייבי בנימין, אחרים רצו רק להתסיס ובעיקר לתסוס. קריאות "בושה" נזרקו לכל עבר, ואני לבושתי חשבתי: למה רה"מ דרדר את השיח הציבורי? בדיוק לשנאה הזו.
"הרמטכ"ל לא צריך לדעת אם למצרים יש צוללות מתקדמות" אמר בחזרתי מהסיקור פעיל ליכוד, ואני עניתי: "אתה לא חושב שמפקד צה"ל צריך לדעת מה הסדר-כוח (סד"כ) של מדינה זרה?". הוא ענה לי בעמימות: "מה הוא צריך לדעת?" אז בהחלט מדוע הוא צריך לדעת? כי בפעם הבאה שהוא ישלח חיילים, אנחנו האזרחים צריכים להרגיש כי הצבא לא שילח את חייליו לגוב האריות, לאש התופת, סתם. כי הוא ביצע את מלאכתו נאמנה. אבל איך יוכל לבצע את מלאכתו נאמנה אם הדרג המחליט מחליט למדר אותו? בעצם, כשאדם אחד מחליט למדר את כל המערכת הביטחונית, על שלל צורותיה?
- המלחמה שלנו, הפחד שלהם: גוף ניתור דיסאינפורמציה טאיוואני טוען כי נעשה שימוש בסרטונים ובתמונות מהלחימה בעזה במסגרת מבצעי השפעה על הציבור המקומי
- תוך מעקב רעידות האדמה בסנטוריני ובאיים הקיקלידיים, לפני שבועיים פורסמה לכל ראשי המחלקות בבית החולים רמב"ם רשימה עם דגשים למקרה של צונאמי מתקרב
- ממתין להכרעה: ממצאי חקירת נציבות שירות המדינה של תקיפת העיתונאי על ידי רמ"ט שר התקשורת הועברו אמש לבחינת אגף המשמעת בשירות
- פריצה בחומת המבצר: הפתקים המועברים לידי ראש הממשלה במסגרת משפטו הפלילי לא נשמרים, ותוכנם לא מאוכסן
- מעל 5 מיליון ב-16 חודשים: עלויות משכורות יועצי ראש הממשלה מטעם משרדו נחשפות
שיחת החטף הזו עם אדם מהקרקע הליכודית בנתה אצלי את ההבנה כי האנשים בכיכר אינם אך ורק ליכוד אלא אך ורק מחנה נתניהו. הם אלה שיצהירו על מלבושי המלך גם בהיותו ערום. אחד הנעצרים בכיכר החל שיח עם פעילי מחאת השחיתות במילים האלה: "אני לא צופה בחדשות, אבל כל הטיעונים שלכם לא תקפים כי זה תקדים". בהיגיון הנתון גם פשע, בהינתן שהוא בוצע בצורה היקפית כל-כך ותועד בפעם הראשונה, אינו נחשב ויש לחוס על הפושע. הלקח הוא כנראה כי הטיעון הילדותי "לא ידעתי" אמור לעבוד גם בבית המשפט למבוגרים.
כל שנאה באשר היא בסופו של דבר מסתכמת בבערות, ובהרגשת עליונות על האחר. העניין הפשוט הוא למי להאמין. כל טיעון בא יומו. וכל מערך ערכים הוא בר ערעור. העניין במהותו הוא על מה אתה נלחם. על ערכים או על כוח.
