מאמר דעה: כמיהה לדרך

אריה הלבר גדל במדינת ישראל של שנות השישים. הוא חווה גם כמה מלחמות, מערכות בחירות ורצח פוליטי אחד על הדרך. כעת, המאורעות האחרונים לוקחים אותו אחורה עם חשש לבאות.

כמי שנולד בישראל בעשור הראשון לקיומה, אני זוכר את הבחירות לכנסת החל מהבחירות לכנסת השישית בשניים בנובמבר 1965. בבחירות הקודמות הייתי פשוט צעיר מכדי לזכור.

גדלתי בבית שתמך מסורתית במפלגת מפא"י, והייתי מעורב רגשית ברוח הבחירות. הבעתי את דעותיי בראשי חוצות, התווכחתי, כעסתי, הוכחתי ונוכחתי. בכלל היה לי חשוב מאוד שהמפלגה שמייצגת אותי תזכה.

את הבחירות לכנסת השמינית אחרי המלחמה ההיא, מלחמת יום כיפור, אני זוכר היטב. הטראומה היתה נוראה וסימני השאלה הטרידו. ובכל זאת, ניצחון מפלגת מח"ל במהפך בכנסת התשיעית בראשות מנחם בגין נתפס אצלי כסוף העולם וביאת מלחמת גוג ומגוג. מה שאפיין, לזכותנו ובעוכרינו, את כל מערכות הבחירות שלאחריהן, עד מערכת הבחירות האחרונה, הייתה ההתמודדות של רעיונות. על מתווים להתמודדות עם הנושאים המרכזיים בחיי המדינה.

שתי מערכות בחירות- האחרונה וזו שאנו עומדים בפניה שונות בתכלית: כמעט ואין התייחסות לנושאים המרכזיים בחיי תושבי המדינה. כמעט באופן אבסולוטי, המאבק מתרכז בלהיות או לחדול של בנימין נתניהו.

התקווה שלי שהבחירות יסתיימו בהחלפת השלטון. בראש וראשונה, בכדי לחזור ולהיות מדינה דמוקרטית. אמיתית. כזו שבה האזרחים קובעים את הכיוונים אליהם שואפת החברה האזרחית. באם הבחירות יסתיימו ב"להיות"- אזי איזה גבול ערטילאי נחצה. מדינת ישראל תעבור סטטוס מטאמורפוזי גרידא. מדמוקרטיה לפסאודו-דמוקרטיה. מדינה בה אדם בודד שולט ללא מצרים במוסדות המדינה.

אני נושא תפילה שישראל תחזור לעצמה. לדמוקרטיה. אפילו לחלומם של בגין וז'בוטינסקי. למדינה דמוקרטית אמיתית. לא למדינת אוטוקרטיה שבה ישנו מנהיג יחיד. תסתכלו רק על מאבקו של בגין בבן גוריון. אחרת, בציטוט המשוררים היהודים הנודעים הדג נחש: "ספק אם נוכל לחגוג עוד 60".