מאמר מערכת: כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות

בסוף השבוע האחרון התחייב יו"ר כחול לבן, רא"ל (במיל') בני גנץ להחזיר את השבויים בידי ארגון הטרור חמאס הביתה. שחקן משמעותי בזירת האגרוף הפוליטית אשר התחייב להחזיר את השבויים בידי חמאס אינו דבר של מה בכך. כעת רק נקווה שאלה אינן אמירות בלבד. מנגד, נדמה כי ההתחממות בגבולות הארץ נובעת מחוסר יכולת של השלטון הנוכחי וניסיון בוחן של האמרה היבשה.

כעת, נראה במה תבחר התקשורת הישראלית. האם היא תתמקד בהתחממות הגזרות או בעצם אירועים מהותיים יותר במערכת הבחירות הנוכחית? האם הם יבקרו את השלטון או יעמדו דום מול גלי התעמולה שיבקעו השקם ושוב מבית מדרשו של היושב בבלפור?

הנושא החשוב של התקופה הנוכחית הם גלי הגאות והשפל של ירי רקטי הבוקע מעזה. על כל הסדרה מול ארגון הטרור חמאס יש לכלול את השבת הבנים השבויים. כעת, נראה כי בעקבות המחאה הצודקת של המשפחות עולה הנושא סופסוף לתודעה הציבורית.

שלטון אשר אינו יכול להחזיר את אלו אשר שלח בשמו לקרב, אינו יכול להמשיך בשלטון. שלטון אשר שש אלי קרב כעת, אינו יכול לנשוא את כובד האחראיות לשליחת מיטב בנינו לאש התופת. שלטון, שאולי מאימת הדין עושה זאת- אדרבא. נדמה כי המהלכים האחרונים בצפון, בהיעדר הגדרה עדינה יותר, הם תקיעת אצבע לעיני שלוחות המשטר האיראני. לא עצם הפעולה. אלא לקיחת האחראיות עליה. זה מהלך שנוי במחלוקת, ובמידה רבה מסוכן. למיטב ידיעתי, חוקי חמורבי נכתבו באזור התקיפות עליהן לקחה ישראל אחריות. שם כתוב במידה מסוימת חוקי המדבר הדיפלומטי המזרח-תיכוני.

כעת רק ניתן לחכות לתגובה האיראנית. אל חשש. בהחלט תהיה תגובה שכזו. לכל פעולה יש מחיר. והפעם זו לא תהיה מדינת ישראל עם עליונות אווירית מול ארגוני טרור, אלא מדינה מול מדינה. מערך מול מערך. נראה האם על אריות גברו ועל כטב"מים צלחנו. לאזרח הממוצע יש רק האפשרות לעקוב. לעקוב ולחשוש ליום שאחרי.