בשבוע שעבר צוינה שנה למותו של ח"כ לשעבר והעיתונאי אורי אבנרי. מעבר להיותו לוחם למען השלום, היה ונשאר בראש ובראשונה: לוחם. עבור המאורע מערכת לתוך הלילה בחנה את שני ספריו הראשונים- "בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע"- ויצאה עם תובנות.
בשני ספריו הראשונים של אבנרי ניתן לדעת איך התעצבה דמותו. גם בעיני עצמו. גם בעיני אחרים. אבנרי ייצג את הציוני היפה. וכן, למרות הסילופים הבוקעים מקצה פינה מסוימת במפה הפוליטית, אבנרי היה ציוני. כי מה יותר ציוני משימור והגנה על החלום הציוני של עם עברי בארצו?
- המלחמה שלנו, הפחד שלהם: גוף ניתור דיסאינפורמציה טאיוואני טוען כי נעשה שימוש בסרטונים ובתמונות מהלחימה בעזה במסגרת מבצעי השפעה על הציבור המקומי
- תוך מעקב רעידות האדמה בסנטוריני ובאיים הקיקלידיים, לפני שבועיים פורסמה לכל ראשי המחלקות בבית החולים רמב"ם רשימה עם דגשים למקרה של צונאמי מתקרב
- ממתין להכרעה: ממצאי חקירת נציבות שירות המדינה של תקיפת העיתונאי על ידי רמ"ט שר התקשורת הועברו אמש לבחינת אגף המשמעת בשירות
- פריצה בחומת המבצר: הפתקים המועברים לידי ראש הממשלה במסגרת משפטו הפלילי לא נשמרים, ותוכנם לא מאוכסן
- מעל 5 מיליון ב-16 חודשים: עלויות משכורות יועצי ראש הממשלה מטעם משרדו נחשפות
את ספרו הראשון, "בשדות פלשת 1948", כתב אבנרי בשוחות של מלחמת העצמאות. משהו שמבקריו נוטים לשכוח. למרות היות דעותיו, ואולי לעיתים בגללן, אבנרי רצה להוכיח כי הוא אוהב ומגן על ערכיו בכך שהוא מגן על המדינה עליה חלם. על הרעיון שמבחינתו היה התגשמות. כפי שהוא כותב בספרו, לכל אחד היה שיגעון: לאבנרי זו הייתה הכתיבה.
אזי, הטוענים מימין יכולים להתנגד לדעותיו אך דבר אחד אינם יכולים לבקר- עצם זה שהיו לו עמדות מוצדקות ושלא ירא להביע אותן. משהו שקשה להבחין בו בשתי קצוות המפה הפוליטית. אבנרי, בשל חוויותיו, נשבע שינסה לסיים ולמנוע מלחמות נוספות ואיבוד חיי אדם מעמו. אם זה לא רעיון שניתן להתחבר אליו, איני יודע אידאל טוב יותר.
אפשר להתגעגע לאבנרי. אדם שרוחו קיוותה לדבר הנכסף והכל-כך מתעתע הזה: שלום. הרצון לשלום הוא מוקצה. הוא שיא החלום הציוני. הניסיון להקמת מדינה, החזקתה וקיום יחסים הוגנים וטובים עם שכנותינו. אפילו אם יש גורמים שניסו להשחיר את שמו של אבנרי, הם בראייה היסטורית לא יצליחו. דמותו יכולה במידה רבה להיות על-היסטורית. כמו הנביא ישעיהו השלישי.
