בשבוע שעבר צוינה שנה למותו של ח"כ לשעבר והעיתונאי אורי אבנרי. מעבר להיותו לוחם למען השלום, היה ונשאר בראש ובראשונה: לוחם. עבור המאורע מערכת לתוך הלילה בחנה את שני ספריו הראשונים- "בשדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע"- ויצאה עם תובנות.
בשני ספריו הראשונים של אבנרי ניתן לדעת איך התעצבה דמותו. גם בעיני עצמו. גם בעיני אחרים. אבנרי ייצג את הציוני היפה. וכן, למרות הסילופים הבוקעים מקצה פינה מסוימת במפה הפוליטית, אבנרי היה ציוני. כי מה יותר ציוני משימור והגנה על החלום הציוני של עם עברי בארצו?
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
את ספרו הראשון, "בשדות פלשת 1948", כתב אבנרי בשוחות של מלחמת העצמאות. משהו שמבקריו נוטים לשכוח. למרות היות דעותיו, ואולי לעיתים בגללן, אבנרי רצה להוכיח כי הוא אוהב ומגן על ערכיו בכך שהוא מגן על המדינה עליה חלם. על הרעיון שמבחינתו היה התגשמות. כפי שהוא כותב בספרו, לכל אחד היה שיגעון: לאבנרי זו הייתה הכתיבה.
אזי, הטוענים מימין יכולים להתנגד לדעותיו אך דבר אחד אינם יכולים לבקר- עצם זה שהיו לו עמדות מוצדקות ושלא ירא להביע אותן. משהו שקשה להבחין בו בשתי קצוות המפה הפוליטית. אבנרי, בשל חוויותיו, נשבע שינסה לסיים ולמנוע מלחמות נוספות ואיבוד חיי אדם מעמו. אם זה לא רעיון שניתן להתחבר אליו, איני יודע אידאל טוב יותר.
אפשר להתגעגע לאבנרי. אדם שרוחו קיוותה לדבר הנכסף והכל-כך מתעתע הזה: שלום. הרצון לשלום הוא מוקצה. הוא שיא החלום הציוני. הניסיון להקמת מדינה, החזקתה וקיום יחסים הוגנים וטובים עם שכנותינו. אפילו אם יש גורמים שניסו להשחיר את שמו של אבנרי, הם בראייה היסטורית לא יצליחו. דמותו יכולה במידה רבה להיות על-היסטורית. כמו הנביא ישעיהו השלישי.
