בארץ תרבות

לילה ארוך

"לייט נייט" הוגדר ע"י חלק מהמבקרים כממשיכו הטבעי של "השטן לובשת פראדה". יצאנו לבדוק האם באמת מי הבוסית המנצחת, ונראה שמרוב ציפיות- אנחנו יצאנו המאוכזבים העיקריים.

"לייט נייט" אינו גרסת השואו-ביז של "השטן לובשת פראדה". פשוט לא אותו דבר. זה לא אומר שזהו לא סרט חמוד. אך בכך הוא מסתכם. בניגוד ל"שטן", הבוסית- ספוילר- היא דמות מלאה ומחושבת יותר. בהתאם, אמה תומפסון לא משדרת אותה קרירות מתבקשת כמו מריל סטריפ. שוב, פשוט הצופה אינו מרגיש כלפי תומפסון את אותה תחושת האנטי שסטריפ הצליחה לייצר.

הסרט, מאת כתיבתה המדהימה של מינדי קאלינג, בהחלט עושה לך נסיעה כיפית. עם הרבה אושר ושמחה. זוהי סגירת מעגל יפה עבור הקומיקאית. מסטאנד-אפ, דרך הסדרה תחת שמה ועד הסרט הנתון אותו במידה רבה יצרה. בסרט עצמו ישנן אמירות רלוונטיות ביותר לעולם התכנים האמריקאי- מהפלה ועד שילוב עבודה ומשפחה עבור נשים.

זהו כנראה חלק מגל המחאה החדש בהוליווד כנגד השררה הגברית ששולטת לרוב בשיח. ניתן לראות ניסיונות נוספים לנפץ את תקרת הזכוכית בספיישלים של נטפליקס של קומיקאית נוספת- אלי וונג. הסרט שלה, לדוגמא, הוא ההמשך הישיר ל"תמיד תהיה האולי שלי" שיצא השנה.

מערכת לתוך הלילה נותנת שלושה כוכבים מתוך חמישה לאבק הכוכבים של "לייט נייט".



About the author

אלון ויס, מערכת "לתוך הלילה"