מאמר דעה: השוק והשבר

אסור להישאר אדישים למחאה הצודקת של יוצאי אתיופיה. מנגד, התקפות של אזרחים על אזרחים אינה הדרך. זכות המחאה היא זכותם וחובתם של יוצאי אתיופיה. לא, היא זכותם וחובתם של כולם.

אבדה תקוותנו. החברה הישראלית לא השכילה להניח בצד את הגזענות שאפיינה אותה מראשיתה. כמו אגדה נלוזה של פסח, מימי שלטון מפא"י, דרך כביכול המהפך ועד השלטון הקיים בזמננו הייתה ונשארה הגזענות והקסנופוביה.

מה עשה למען הקהילה? קרדיט: דף רה"מ בטוויטר.

הכאב, התסכול והכעס הצודקים של מחאה על גזענות שהיא מנת חלקו של אזרח שווה זכויות, שרק בגלל צבע עורו נאלץ לחוות דברים. דברים שאני לא חוויתי ולא אחווה כנראה בחיים.

מה שהתחיל אחרי השואה בקריאות "סבון", נמשך דרך ביטויי גנאי לעולי עדות המזרח ועד לימינו אנו. ממוצא אשכנזי, מזרחי, סלבי ואפריקאי. כל דור ודור התייחס לזה שעלה אחריו כצוער החדש שעליו לעבור סדרת חינוך. חינוך מרושע, מגעיל, פוגעני ודוחה. הגיע הזמן לשבור את המעגל של הדעות החשוכות. הדעות שהיו מנת חלקו של עולם שבשל אותן דעות עבר שתי מלחמות עולם.

הגזענות לא פסה מהעולם. הגזענות לא פסחה על מדינתנו הקטנטונת. כעת, התחילה שעת המבחן האמיתית של המדינה. האם אנחנו יכולים להיות אור לגויים. שלא יהיה רק ביטוי שגור בפה אך לא טמון בלבב פנימה.

מנגד, דרך האלימות צריכה להיות אך ורק תמיד מוצא אחרון. ישנה אפשרות סבירה ביותר כי הדור הצעיר של הקהילה לא ראה אור. אלא רק חשכת הערכים המתהווה סביבנו. כאזכור, יש רק להסתכל על דברי מנהיגת דרום ת"א שפי פז אל מול קולות המחאה.

המחאה הקודמת. קרדיט: רוז באנר, מגזין "לתוך הלילה".

האם המחאה צודקת? כן. האם המחאה ערכית? בהחלט כן. האם אלימות היא הדרך? לא בטוח. יש להימנע מאלימות. סון טסו כתב בספרו "אמנות המלחמה" כי מלחמה היא הדרך האחרונה. הדרך שיש לצעוד בה אחרי שכל הדרכים האחרות להבנה מוצו. אם כך הדבר, אז אני מאוד מקווה שעדיין לא הגענו לשם. אם כן, ישראל היא בהחלט נר לרגלי מדינות אחרות. והשאר, כבר יהיה היסטוריה.