הסרט "האשמים" הוא ניסוי מעניין אך מסורתי בקולנוע. עם סט שלא משתנה ושחקן מוביל אחד, היינו מצפים שהסרט יהיה כישלון. אז זהו, שלא.
"האשמים" הוא מזן הסרטים המיוחדים האלה. סרט מתח שאפילו שהרקע הוא סטטי, אתה לא יכול להסיט את המבט ממנו. הסרט, פרי מוחו של גוסטב מולר, מגולל רגע מכונן בחייו של בלש משטרה מחוספס שנאלץ ללכת על עבודה משרדית מסיבה שלא ידועה לנו בתחילת הסרט.
לאט לאט, כמו גלדי בצל, אנחנו נחשפים לאינטריגות האישיות של הבלש המתוסבך, בגילומו המהמם של ג'ייקוב סדרגרן, בשעה שהוא מנסה לפתור מצב מתפתח בעוד הוא כלוא במשרדו ולא יכול לצאת לשטח.
בכל מהלך הסרט, אנחנו זזים, רואים ומבינים יחד עם הבלש. כל צעד קטן יכול להיות בסרט הזה בעל משמעות. השיח עם העולם החיצון נעשה אך ורק בקול, ללא חזות מחוץ לסט ולכן הצפייה כל כך מתגמלת. בצורה וירטואוזית הבמאי והשחקן המוביל נותנים לנו חוויית מתח שלא היתה שנים רבות באקרנים. הסרט מהפנט, מכיוון שהוא מינימליסטי. הוא לא חורג מהכללים של עצמו. זוויות הצילום הינן חדות ומוסיפות לאווירת הפרנויה והקלסטרופוביה שתאחוז בצופים יחד עם הדמות הראשית. מערכת "לתוך הלילה" נותנת ארבעה כוכבים מתוך ארבעה לסרט "האשמים".
