למפלגת הליכוד יש מספיק אנשים בולטים בעשייתם, חבל שהם נדחקים הצידה לצלילי מחיאות הכפיים המאורגנות לרה"מ.
גלעד ארדן, גדעון סער, ישראל כ"ץ ויולי אדלשטיין. אלה רק כמה מהשמות שמעטרים את רשימת מפלגת השלטון. כל אחד בתחומו עשה כביכול הרבה למען המדינה. כל אחד השקיע מאמצים כבירים בתחומו ובזמנו למען מה שהאמין בו. אך נראה שאת מרכז הבמה תופס אך ורק אדם אחד. בצורה מכוונות וללא פשרות. רק היה צריך לראות את פרצופו של סער בלחיצת היד המאולצת עם רה"מ בתחילת נאומו. סימן סולידריות מאולץ.
יש להבחין בין חגיגה על דמו של רה"מ לבין ביקורת. רה"מ עשה כביכול רבות למען המדינה. בנה וחיזק. אך כעת הגיע אולי הזמן לאחרים באותה מפלגה שיתפסו את המושכות, יקחו את ההיגוי וינווטו את הספינה. אם אכן יפול דבר ויוגש כתב אישום כנגדו בפרשות 1000, 2000 ו-4000. אזי, המפלגה שברשותו תצטרך להחליט. האם המפלגה תיפול איתו, קרי מפלגת השלטון היא ביבי בלבד או שהליכוד הוא מעבר לכך. הליכוד היא רוחו של בגין, של ג'בוטינסקי ואחרים.
השאלה הפשוטה שכל נבחר ציבור צריך לשאול את עצמו תגיע לנבחרי המפלגה במוקדם או במאוחר- האם המפלגה חשובה יותר או פחות ממי שעומד בראשה? על כך כרגע דוחים את הקץ בליכוד. הם תולים את אם כל התקוות במערכת הבחירות הזו. הם מעליבים מתמודדים אחרים משמאל ומימין. גם העלבות אישיות. הם מכוונים חיציהם למפלגת "כחול-לבן" שתדמיתה איחוד בשיטת השיסוע הממלכתית כל כך של נתניהו. במידה ויגיע יום הדין, קרי היועץ המשפטי לממשלה (יועמ"ש) יקבע כי יש העמדה לדין לאחר השימוע, נבחרי הליכוד יצטרכו לעשות בדק בית ולבדוק מי מוכן ובעיקר מי יכול להנהיג אחרי נתניהו. אחרי הכל, השנה נתניהו כבר יחגוג 70 ואם יש אויב אחד שאי אפשר לנצח זו הזקנה.
