ציפי לבני ייצגה את החלום של מחנה השמאל, עם יציאה משטחי איו"ש ומתווה שלום- אפילו קר- עם הפלסטינים. יציאתה מהמפה הפוליטית היא ניצחון לכל אלו במחנה הימין, וכעת גם בשמאל, שהתנגדו לרעיון השלום.
זה לא סוד שהמנצחת המרכזית בפריימריז העבודה הייתה שלי יחימוביץ'. למרות המצע המתוזמר של ראש המפלגה אבי גבאי לגבי חזון מדיני, זאת לאור ביקורת על אובדן של כזה. רק תשאלו את יאיא פינק. הנספח האחרון במסע ההשתלטות שלה על המפלגה הוותיקה. היא הקינג-מייקר. הכוח מאחורי. האיש שמושך בחוטים. היא זו שהביאה את גבאי והיא זו שקוצרת את פירות העבודה. תרתי משמע. לא משנה כמה הם בוסר.
העובדה שאכן שיח על פתרון מדיני נהפך בגדר המוקצה במערכת הפוליטית אינו ללא שיתוף-פעולה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אפילו בפסיביות. בינתיים, את פעילות מפלגת העבודה ניתן לסכם בשתי מילים- לא ליפול. לעבור את אחוז החסימה בצורה אלגנטית כמה שניתן. כמובן לא לפי הצהרתו הילדותית הראשונית של יו"ר המפלגה אבי גבאי כי המאבק בינו לבין נתניהו. אלא לעבור מעל הספרות 10.
מנגד, לשמאל הייתה מנהיגה בטוחה ואחראית. מנהיגה שהבינה את תנועת העדר אחר החדש ובחרו בתם, בזו שאינה יודעת לשאול ובכמעין דבקות במטרה- ברשע. הטוב, מסתבר, כבר ממש לא מעניין אף אחד במערכת הפוליטית. ציפי, כמו רבין לפניה, היא מנהיגה שהולכת עם האמת שלה. מסתבר, שעם אמת אתה לא יכול ללכת כל כך רחוק. עובדה, יש להסתכל לכאורה על רה"מ בשביל להבין זאת. התקשורת אמרה עליה כי היא פוליטיקאית שעברה כה הרבה, כה הרבה מחנות. זיגזוג בין מפלגות. ההיפך הוא הנכון. ציפי לא השתנתה, אלא מערכת הערכים של המפלגות.
יו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד אמר בשבוע שעבר כי "אין דבר כזה מפלגת שלטון בלי עמדות ברורות". מנגד, נדמה כי זה מה שהעם בדיוק קמע לו- אי עמידה עם דעות ברורות. מעין דייסה מוזרה של דעות. מספיק להסתכל בפרק ספציפי של תכנית הסאטירה "גב האומה" בשביל להבין זאת. כעת, כל מה שניתן זה לצפות, לצפות ולייחל. למחר חדש. למקום אולי אחר. יציאתה של לבני מהמערכה היא חיסולה הזמני בזמננו של חלום השלום. חלום השלום של אבנרי, חלום השלום של מנהיגים לא בדורנו. כעת, לאור האיחודים, אור וחושך, נראה מה יהיו התוצאות.