הבעיה הנוספת בוירוס הקורונה היא לא רק המיתות או החולי, אלא הניסיון להעמיד פנים כי הכלכלה העולמית יכולה לעמוד בהשבתה כללית. מיתון אפשרי בפתח, והכל בזכות הוירוס. משבר כלכלי מתהווה, קווים לדמותו.
העולם כמרקחה. מזה מספר שבועות כולנו דבוקים לעדכונים האחרונים של בהלת וירוס הקורונה (COVID-19 בשמו המקצועי- א"ה). הוירוס שגורם לתחלואה אגרסיבית מאוד ולמוות אכזרי. יותר מ-1600 מתים, כ-69 אלף נדבקים. התפרצות הוירוס שהייתה מהירה ואגרסיבית, חשפה את העולם למציאות שבה אכילת מזונות ממקור בר מאיימת על אוכלוסיית כדור הארץ. איום בחולי אגרסיבי שע"פ איגוד הבריאות העולמי יוכל לקבל פתרונות חיסון בעוד כשנה- נדמה כי הוירוס האימתני מדבק וקשה לבלימה.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
מעבר למימד הרפואי, והאיום הבריאותי הנושא בחובו גם גורם תודעתי מאיים, בולט במיוחד המימד הכלכלי המעורב ומוכלל באיום שמציב וירוס הקורונה. המימד הזה המובנה בהתפרצות וירוס הקורונה הוא עצום. כלומר פוטנציאל הנזק הכלכלי הטמון בנגזרות ההתפרצות הוא בהיקף בלתי נתפס ממש. ישראל היא ספק ספינת משא, ואנחנו לפני צונאמי.
בצד של היצרנים הישראלים הנזק נושא אופי של מלחצי ענק המאיים פיזית על קיומם. מצד אחד היצרנים הללו, בכל תחומי המשק הישראלי ובדגש ענק בתחום הטכנולוגיה, נסמכים על חומרי הגלם המיוצרים בעיקר בארצו של הדוד מאו. בתעשיית האלקטרוניקה ובתעשיות הטכנולוגיה הגבוהה ההישענות הזו היא כמעט מוחלטת. החל מחומרי גלם בסיסיים כמו מתכות, פלסטיק, גומי, עד רכיבים אלקטרוניים ומכניים לסוגיהם השונים וכלה במכלולים מאותו סוג אותם משלבים היצרנים כחול-לבן במוצרים המפותחים על-ידם.
אצל אותן חברות יצרניות ומפתחות, המציאות האפוקליפטית שיצר הוירוס היא אסון מהלך, דוהר, של ממש- אין יכולת לייצר מוצרים אותם התחייבו לספק ללקוחותיהם במועדים שנקבעו. בחוזים. הם, במרוץ נגד הזמן, נאלצים להשקיע מאמצים אדירים, לעיתים ללא פרי, במציאת תחליפים. תחליפים לרוב יקרים יותר. שלא לדבר על כך שתהליך מציאתם דורש גם משאבים רבים, ואף הוא לוקח זמן.
בכך עוד פעם מוצאות עצמן החברות במצוקה בתוך מצוקה. מעין מצוקה בריבוע חשבונאי אם תרצו, במרוץ לשמור על לקוחותיהם. לקוחות שעשויים לזלוג. למתחרים שכן אולי יצליחו להשיג מוצר בזמן. בכלכלה המודרנית, "מלאי ביטחון" הינו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל- JUST IN TIME בלעז- הכל מתוזמן למינימום זמן. אתה מביא את חומרי הגלם רק כאשר אתה נדרש להם לייצור. פרק הזמן הוא מינימלי. אצל חברות ההזנק וחלק מהחברות האחרות שמייצרות את המוצרים כולם במפעלי אינטרגרציה שחלק גדול מהם ממוקם בסין המצב אפילו מורכב יותר- הן תלויות באינטרגטור, אם לא בסין אז בארצות אחרות הקרובות למרכז ההתרחשות בדרום-מזרח אסיה. המצב דומה לכאן להבדיל דבר אחד. שם- קוריאה, סין, ויאטנאם ואחרות- הם תלויים שרצונו הטוב של האינטרגטור להעדיף אותם על פני אחרים ברחבי הגלובוס. יצרני ענק ממדינות אחרות מול האיכות הישראלית. גם הם סובלים מהמציאות שנכפתה כורח וירוס. אם האינטגרטור בסין- הבעיה קשה שבעתיים.
מהצד השני, הרבה חברות ישראליות, בדגש על הסקטור הטכנולוגי, מוצאות בסין שוק יעד הולך וגדל. בכך, היעד נפגע, והם איתו. מאמצי השיווק לשוק חסרי תועלת. אין קונה, ובמהרה גם לא תהיה סחורה לסוחר. הנזק הוא עצום. הלוואי שהתרחיש הזה לא היה קורם עור וגידים- או מה שקורה ביניהם. הלוואי שוירוס הקורונה יגיע לסיומו.
(בכתיבת המאמר השתתפה נטע שיר)
