רה"מ השבוע עבר עוד פעם קו אדום. קו ערכי שמטשטש מחדש כל פעם שבו ראש הפוליטיקאים של ישראל עובר עליו. כעת, נדמה כי לא רק שהוא אינו רואה את הקו האדום הדקיק, הוא רואה בו סדין אדום. מצד שני, היעדר מוסריות אולי בהכרח קשור לגביו כמסורת.
רה"מ עשה השבוע מה שכל אינסטינקט בריא אומר. והוא עוד יודע זאת יותר טוב מאחרים. אם אתה רוצה לנצל ולפגוע באדם: המקום הראשון הוא בכיס. לכן הוא תוקף ברשתות החברתיות כתבי ערוץ חדשותי שלא שש לרצות את השלטון בהכרח. לכן הוא תוקף מי שמבקר את מעשיו. מצד שני, ההיכרות או אדרבא היעדר ההיכרות המתוקשר של רה"מ עם החפץ הכה זר לבריות שנקרא ארנק, הוא מה שכל-כך משכנע בדרישתו לפגוע ברייטינג של חברת החדשות. אחרי הכל, לא סתם מחביאים דולרים בגרביים.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
בהיעדר צחוק, חיינו היו מבדרים ביותר. רה"מ שתוקף את התקשורת על כך שעושה את תפקידה. שר משפטים שתוקף את מערכת המשפט על-כך שעושה את תפקידה. ארבעה שרים שונים שחשודים בפלילים. ושר ביטחון מיוחד במינו שאינו מספק ביטחון. אם זה לא נשמע כמו חומר למחזה בביצוע של מונטי-פייטון, אני לא יודע מה כן.
ראשית, הביטוי "כוח משחית" במערכת הבחירות הנוכחית הוא לא דבר של מה בכך. השבוע שוחחתי ארוכות עם צעיר בשנות ה-20 לחייו מאזור המרכז. לא מעניין אותו השחיתות. לא מעניין אותו אם רה"מ שלו פושע. מעניין אותו המצג שווא שהוא נוסך בבוחריו לגבי הצגתנו בעולם. לא מעניין אותו ביטחון, לא מעניין אותו יוקר המחייה. מעניין אותו רק החיצוני, ולא התוכן. מנגד, בעל דוכן סמוך קורא לי בידו לבוא. אני בא בחשש, והוא קורא: "אני לא אבחר ביבי, יותר מדאיג אותי יוקר המחיה פה". אני משיב: "ואם אגיד לך שישנה אפשרות למיתון ממשמש ובא?". הוא משיב לי מבט עגום, מלא תוכחה מהול באכזבה ניכרת. "זוועה" הוא משיב בהנהון כלפי עצמו וחוזר לעמדתו.
זה מה שלא עשור, אלא חמש שנים ללא מדיניות כלכלית, מדינית וביטחונית נראית לעין גרמה. מצג קודש, ורמיסת האדם. לא יותר. לא פחות. לפני שאני עוזב את השוק, אני מסתכל פעם אחרונה בבעל הדוכן. הוא מסתכל עליי בחזרה. שנינו מחייכים בהנהון ובהבנה. החלום של המדינה היהודית נמוג מול עינינו. החלום כבר לא אותו חלום. החלום הוא לאמריקה השוקעת. לעולם החדש המתיישן. האדם נמוג, וההירכיה גוברת. אישית, איני יודע היכן אהיה עוד חמש שנים.
חזרה לצעיר. אני שואל אותו למי יצביע. הוא עונה בחדווה "רק ביבי". אימו מאחוריו מדרבנת אותו: "על אפכם וחמתכם". אני לא מתייאש. אני שואל אותו: "מה אחריו?", והצעיר שואל אותי מה הכוונה. אני אומר לו שרה"מ כבר בן 70. אז הצעיר אומר שיצביע לו עד שימות. אני חוזר ושואל, וכשיגיע הרגע? והצעיר עונה ליכוד. "אתה תהיה חבר ליכוד?" אני שואל במלוא הרצינות המתבקשת. "לא.לא." עונה בחטף הצעיר. במי תבחר? הצעיר לבסוף לאחר מלמול והרבה שאלות מי הם שותפיו של רה"מ לתנועה, עונה שם אחד: "סער".
