הארץ שינתה את פניה, וכעת השבר והשלכותיו באים. מי שהלך בדרך החתחתים של המחנה שאינו סוגד לראש הממשלה, ימשיך ללכת בה. גם אם בדד ילך. ווידויים של מרכז שמאל.
אני אוהב את ארץ ישראל. אין מה להגיד. כאדם שחינך את ילדיו על אהבת הארץ, על נופיה התנ"כיים ועל אתריה הארכיאולוגים. פשוט אין מה להגיד. אולי בניגוד מוחלט, הבנתי ממרום גילי שחי כאן עם נוסף. עם אחר. עם שלשם קיום מדינת ישראל כמדינה עצמאית ודמוקטית כדאי לנו הישראלים להיפרד ממנו. להיפרד מהעם הפלסטיני.
- מוזיאון ישראל לא לבד: המוזיאון הימי הלאומי העביר מוצגים למקום בטוח עקב המצב הביטחוני
- "בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל"
- לאחר פסיקת בג"ץ בעתירת חוק הגיוס, התנועה לאיכות השלטון פנתה לשר הביטחון ולרמטכ"ל: גייסו באופן מידי את כלל תלמידי הישיבות החרדים
- למרות החשש המתגבר כי מערכות ההגנה האוויריות של ישראל יאותגרו במערכה בצפון, נכון לשעה זו אין שינוי בהנחיות האופרטיביות בדבר חומרים רעילים בנמל חיפה
- לרגע אחד, מאות שנים לאחר שנעלם, חזר הטרבושה לככב ככלי נשק בשדה הקרב בישראל
היכולת של אדם להתפרנס בכבוד, ולחיות בכבוד, תמיד הייתה הבסיס בתפיסת הנפש שלי כלפי האחר. מתוך הכלת כל אלה, הצבעתי תמיד למפלגת העבודה על כל גלגוליה. לפני כשנה, נוכח מסע הקטל המילולי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מצאתי את עצמי מצביע לרשימת כחול-לבן. נכון, זו לא העבודה של רבין, אבל היריב הפוליטי הוא אותו יריב משסה, נכלולי וירוד. האמנתי בישרתם של מנהיגיה. של כל מנהיגיה. של כל מובילי המאבק שחרטו על דגלם החזרת מדינת ישראל למסלול ישר. אולי לא מיטבי, אך ישר.
כשהשיר "אמרו לו" של אריק איינשטיין מתנגן ברקע, ואני עם הספרים הישנים על חצור, ראיתי מה חלק מאותם רמטכ"לים עשו למחנה השלום. למחנה ההבטחה. הח"כים בני גנץ וגבי אשכנזי, והתואר רא"לים צריך לבוא אחר-כך שכן הם מביישים את התואר, וכל אותם חברי כנסת שבאו אחריהם. הם אלו שהצטרפו לאותה הנהגה מושחזת ומוטרפת אשר נגדה יצאו בקול תרועה. כמה היא חלושה עכשיו, כמו אנחת נפיחה.
המדינה בעשור האחרון לא מונהגת. זה כבר ברור, ואם לא היה, וירוס הקורונה כבר דאג שהנתון הנוכחי יראה למרחקים. ראש הממשלה, הידוע לשמצה בפסיביות מדופלמת למעט ענייניו, מדבר לפרוטוקול מעל דפי המסרים. כעת, על הכוונת מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. התחושה הפנימית קשה ביותר. אני מאמין שאצל כל המחנה אשר רצה דרך אחרת, ההפנמה שהאנשים להם נתתי את הקול שלי בגדו בדרך, לקחו את הפתק שלי, את הזכות שלי, והעבירו אותו למחנה היריב. אותו מחנה של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אותו מחנה שעמד בכיכר ציון, במרפסת. כנראה שהפרת אמונים זו הדרך המונהגת. כנראה, שאלו שסרו מן הדרך, לא היו בה אף פעם. כנראה שאף פעם לא יהיו מנהיגים שבאמת. אלא רק חלפני קולות. חסה הרוח מעל כחול לבן, והאור יאיר עוד היום כלפיד בשמיים. המעשה של סיעת כחול לבן, על שלל תחמוניה, תעלוליה והתקרבנותה על מעשיה, לא יכולה להיסלח. לאף אחד מהם. במו ידיהם הם נתנו לגיטימציה לכל העקרונות המשחיתים והמושחתים שכנגדם יצא המחנה, אך שר הצבא ברח. הנזק מהמעשה הוא עצום. מעבר לנזק הישיר של המשך העמידה בראש המדינה של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ח"כ גנץ הוכיח כי הוא לא ראוי. אפילו כשדרך הישר לא מעניינת חלק מהציבור הישראלי. יש להמשיך בדרך, גם אם רק לכבד את דרך בגין. דבר אשר לא מעניין כנראה כמעט אף צד במערכת הפוליטית יותר.
