מאמר מערכת: המאשים מי שמאשים ראשון

חוסר שביעות הרצון האחרון בימין הקיצוני בשבוע האחרון רק מראה מה שבעיניהם כנראה נתפס כהתפקחות- נתניהו אינו משיח. אדרבא, הוא אפילו לא מטלפן.

שמירת ישראל כראות עיניהם. זו מטרת העל של הימין הקיצוני. או לפחות מה שנתפס ככזה. השיטיון ניתן לאדם כדרך קבע. אבל דרך קבע אינה בהכרח הדרך. על דרכם של קיצונים חרב הבית. לא ההתבוללות, לא שנאת אחים. בקצרה, פונדמנטליזם וחוסר ראייה מעבר לראיית הגחמות הנקרות ליד.

אבל כל זה מסתכם בשאלה הבסיסית: האם נתניהו נביא אמת או שקר? התשובה לא פשוטה כל כך. אולי בתחילת דרכו הוא האמין כי דרכו היא הנכונה. אולי בתחילת דרכו הוא ראה את הנולד, למרות שראו זאת גם אחרים. איראן, לדוגמא, בבחינת גחמות השלטון האייתולי הוא בהכרח בעיה. מנגד, כך גם הצבת המשפט השחוק כל-כך כנראה במפלגת השלטון. כוח כנראה באמת משחית. יותר ממובן אחד.

מנהיג אשר אינו מוכן להתייצב לעיני משפחות השבויים בעזה. שאינו, דה פקטו, משחררם ממצבם. לא רק של השבויים עצמם. לא שווה להיות מנהיג. או כל שחקן אחר במגרש הפוליטי. עובדה המעיקה על כותב מאמר זה כי זה אומר דבר אחד. אף אחד ברחבי הספקטרום הפוליטי לא התחייב להשבת הבנים. כולם קוראים, אפס עושים.

אני לא לחמתי בצוק איתן. לא הייתי בקרב בחאן יונס או בשג'עייה. אבל אותי לימדו דבר אחד. האמת, שניים. מדינת ישראל יכולה להיות וצריכה להיות המדינה הערכית בעולם. אור לגויים. כרגע, כל יום שעובר אני רואה את הבקשה הזו של מקימיה מתרחק הרחק לעבר חופים לבנים.