מאמר דעה: דרום אדום

גל מחאה אחד עלה, בעוד הסבב החדש בדרום מתחיל להתגבש. כתבתנו צח רובינשטיין רק רוצה רגיעה, אך לא רואה מהיכן תגיע הישועה. ככל שהדרום נסתר מעין המרכז ומעיני הממשל, כך המצב רק מחמיר. דקה למחשבה.

שבועיים-שלושה, רק שבועיים-שלושה עברו מסבב ההסלמה האחרון בדרום. ואני מוכנה להתערב איתכם ששכחתם לגמרי שזה קרה בכלל. זה בסדר, אני לא מאשימה אתכם. אני בטוחה שגם אני לא הייתי זוכרת את זה אם זה לא היה קשור לחיי באופן מיידי ודי קריטי.

אני אשקלונית, ממש לפני שבוע ישבתי על ערמה של שמיכות פוך בממ"ד בדירה של בת דודה שלי, כי אצלנו בבית אין אחד (שזאת בעיה שלא נדבר עליה עכשיו) כשבחוץ נשמעות אזעקות ברצף וכבר אין יכולת לנסות לנחש אם הבומים שאנחנו שומעים הם מכיפת ברזל, מפגיעות רקטות או טריקת דלתות של השכנים מלמעלה.

אני לא יודעת למה זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, המהירות שבהם שוכחים מזה. הרי כבר ביום שני בבוקר כשהוכרזה הפסקת האש רוב האזורים שחטפו טילים חזרו לפעילות רגילה וסטנדרטית, למרות הילדים המפוחדים, נפגעי החרדה ואלו שעדיין לא בטוחים מה הולך איתם כי הם לא ישנו כל הלילה. אז למה זה מפתיע אותי שלשאר הארץ יש זיכרון של דג?

הדבר היחיד שנשאר לנו לגלות זה מתי יתחיל סבב חדש לאחר אירועי גמר האירווזיון והאם גם הפעם התגובה של מדינת ישראל תהיה אפסית. ניחוש שלי? כל עוד הטילים ישארו בטווח הקרוב לרצועה הממשלה לא תגיב, גם אחרי גמר האירווזיון, כי לאף אחד לא אכפת מהדרום. אבל אם יגיע טיל לתל אביב. אז יהיה פיצוץ. ולא משנה שהבלונים כבר חזרו לדרום. הדרום תמיד יישאר אדום. ככה זה שלממשלה לא אכפת.