מזה זמן רב רה"מ בנימין נתניהו איבד את שליטתו על השסע והשיסוע בתוככי החברה הישראלית. מה שהתחיל בתור פעילות "מכוערת" מתוך רצון עז לשמור על השלטון ללא מתן דין עצמי באמירה "הערבים רצים לקלפיות" המשיך במתן אישור, אפילו בשתיקה, לפעילויות שמקרבות את היום בו ישראל תועמד לדין על מעשיה.
זו לא אמירה נדושה שביבי אוהב את כיסא ראש הממשלה. זו לא אמירה ללא קונטקס שמשפחתו של ביבי אכן גם אוהבת את זה שהוא בכיסא זה. עם אמירות כמו "שנעבור לחוץ לארץ. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד", אם הוא לא יהיה בשלטון. העדה הדרוזית וההנהגה הדרוזית היו רק הטאבו האחרון, השא הנחבא אל הכלים, אליו ביבי השתלח ושבר על מנת לרצות את ציבור אנשי היס-מנים שתומכים בו. דיי לדפדף באתר יזכור של משרד הביטחון בכדי לראות את ההקרבה, היזע, הכאב והדם שחלקה הקהילה הדרוזית לאורך דורות ולאורך כל מלחמות ישראל עם הלאום היהודי, הכביכול נשגב. אנשים קוראים לזה ברית דם עם העדה. אני יכול לקרוא לזה ברית חיים: הסכם, לחיות בהדדיות, אחווה ואהבת אדם. להאמין שהמדינה יכולה להיות טובה לכולם. לכל אזרחיה. ללא קשר לדת, גזע ומין. יש לזכור כי המחאה כנגד חוק הלאום היא לתיקון חוק הלאום. היא נגד חוק גזעני שבא מצורך פוליטי. לא ערכי ולא צורך מעשי. מגילת העצמאות החזיקה את חלקי העדות והאזרחים בישראל כסמי-חוקה בפועל עד הגעת החוק המביש הזה, אשר מפלה אנשים באשר הם על סמך דתם וגזעם. הוא מהווה סיפתח לשלל חוקים אשר יהיו יותר ויותר דרקוניים. העולם יראה אותם, יגנה ואף יטיל סנקציות אך הציבור התומך בעיוורון במנהיג אשר מנהיג אותם לעבר התהום לא יקרא קריאת שבר ויחזור בו אלא יחשוב כי כל העולם נגדו, והוא הצדיק, האור לגויים יודע מה טוב. או שאולי לא. רק הזמן יגיד.
אם הדרוזים יתמידו במחאתם, יתנהגו ויאורגנו על ידי מנהיגיהם ככוח אלקטוריאלי. ישנו סיכוי שמחאתם תגיע למבואות הכנסת. אך אם ישוכנעו על ידי הטבות כאלו ואחרות, אשר יפחיתו ממעמדם ומכבודם. סופם באמת כאזרחים סוג ב'.
